חוזה בעל פה

הוראה טלפונית יכולה להיחשב כחוזה לכל דבר ועניין. חוזה בעל פה הנו חוזה מחייב ככל חוזה בכתב אחר, בכפוף למספר חריגים. במאמר נבהיר מהם החריגים ומהן דרכי ההוכחה לתקפותו של חוזה בעל פה, ואימתי הוראותיו יחייבו את הצדדים לו.

חוזה בעל פה – כללי

לא אחת, אנו מתקשרים באמצעות חוזים בלי משים. המדובר בהתקשרויות טלפוניות מול ספקי שירות, דוגמת חברת הסלולר, חברת הכבלים, פעולות בנקאיות שונות וכו'. להתקשרויות אלו יש משמעות משפטית חוזית. ברגע שאנו נותנים את הסכמתנו – גם אם זו לא עוגנה בכתב – אנו, למעשה, נקשרים בחוזה. אלו הם חוזים בעל פה המחייבים את הצדדים להם, כמו כל חוזה כתוב אחר, בכפוף לסייגים בהם נעסוק במאמר זה.

אימתי חוזה בעל פה יחייב את הצדדים לו?

כאמור, עצם העובדה שנכרת חוזה בעל פה, איננה שוללת את תוקפו. סעיף 23 לחוק חוזים (חלק כללי) קובע את עקרון חופש החוזים, באומרו כי : "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו עפ"י חוק או הסכם בין הצדדים".

מכאן, שעל פי עקרון חופש החוזים, ניתן לערוך חוזה בעל פה, ולמרות היעדרו של מסמך כתוב וחתום, התחייבויותיהם של הצדדים, הגם שניתנו בעל פה, יחייבו אותם, ואם יתכחשו להם, חושפים עצמם לתביעת פיצויים בגין הפרת חוזה.

עם זאת, נטל ההוכחה מוטל על הטוען להתקיימותו של חוזה, שאין לו ראיה בכתב, לכן, יהיה קשה יותר להוכיח התחייבויות שניתנו על פיו. ולצורך הוכחה כאמור, יזדקק לראיות חיצוניות שיתמכו בטענותיו.

דרכי ההוכחה לתקפותו של חוזה בעל פה

כאשר אין מסמך בכתב המעגן את הסכמותיהם של הצדדים, וכל שיש הן התחייבויות בעל פה, מטבע הדברים קיים קושי להוכיחן.

כאמור, נטל ההוכחה מוטל על הטוען להתקיימותו של חוזה בעל פה ועליו להסתייע לשם כך, בהצגת ראיות חיצוניות, התכתבויות קודמות שנערכו בין הצדדים במהלך המשא ומתן לקראת כריתת חוזה, עדים וראיות אחרות שיתמכו בגרסתו. בית המשפט ייבחן את מכלול הראיות וכן יבדוק האם התחייבויות צדדים על פי ההסכם בעל פה, מצביעות על גמירת דעת ומסוימות, המהוות דרישות מצטברות, ההכרחיות לקביעת תוקפו של חוזה.

גמירת דעת פירושה בשלות ורצון מגובש של הצדדים להתקשר בחוזה בעל פה הספציפי הזה. בית המשפט יתרשם מגמירת דעתם של הצדדים על ידי מכלול הנסיבות האופפות את ההתקשרות.
מסוימות פירושה, הסכמת הצדדים על הפרטים המהותיים בעסקה (על הפרטים השוליים, לא נדרשת הסכמת הצדדים, לצורך דרישת המסוימות, ואותם בתי המשפט משלימים בעזרת הוראות חוק החוזים).

הסייגים לתוקפו המחייב של חוזה בעל פה

סיפא סעיף 23 לחוק החוזים קובע שני חריגים לעקרון חופש החוזים שנקבע בראשית הסעיף: "… זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו, על פי חוק, או הסכם בין הצדדים".

החריג הראשון בסעיף מתייחס לדרישה צורנית לחוזה, כתנאי לתוקפו. דרישה זו נובעת מאיזון בין חופש החוזים לבין עקרונות חשובים ממנו, כגון: גמירת דעתם של הצדדים לחוזה, והגנה עליהם.

הדוגמא השכיחה ביותר לדרישה צורנית כאמור, נקבעה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, הקובע כי לצורך ביצועה של עסקה במקרקעין נדרש מסמך בכתב. דוגמא נוספת קבועה בחוק המתנה הקובע בסעיף 5, כי התחייבות ליתן מתנה טעונה מסמך בכתב. על ידי קביעת דרישות צורניות אלו, הבטיח המחוקק את רצינות כוונותיהם של הצדדים וגמירת דעתם, שכן המדובר בעסקאות מורכבות וחשובות, שלא ראוי לעשותן באמצעות חוזים בעל פה.

החריג השני בסעיף 23 לחוק החוזים עוסק בנסיבות בהן הדרישה הצורנית נובעת מכוח הסכם בין הצדדים, שהגבילו את עצמם במעוד מועד, בכל הנוגע לדרך ולצורה בה ייערכו חוזה מחייב ביניהם.